שיר של אש ושל קרח (משחקי הכס) בעיני רבים זו סדרת טלויזיה. אחרים בטוחים שזו סדרת ספרים לפני הכל. או כמו ששרו את זה The Axis of Awesome:

אבל האמת מעט שונה. שיר של אש ושל קרח, זו בכלל פואמה של רוברט פרוסט.

אש וקרח/רוברט פרוסט

יש האומרים שהקץ יבוא מאש

ויש שמקרח

ממה שטעמתי מתשוקה

אני מריע לאומרים שמאש תגיע

אבל אם העולם נדון פעמיים למות

אני יודע מספיק על שנאה

כדי לומר שקרח

גם הוא פתרון לא רע

והוא בטח יספיק

ולמה אני מספר לכם את כל זה. כי השיר הזה מדבר על עולם של שחור ולבן. עולם שבו אין אמצע. עולם שבו או שאתה רץ לאליפות בכל הכוח, או שאתה בתהליך. גם אני מאוד אוהב לראות את פילי השנה, אבל אני שמח שסאן אנטוניו בחרה בצבע האפור. בלי קוואי, זו היתה יכולה להיות עונת טנקינג מפוארת. במקום זה הספרס עשו את המיטב.

10 נקודות לסיכום העונה של הקבוצה הכי משפיעה בליגה הטובה בעולם:

1. הרגע הכי נמוך: טוני פארקר פותח על קוואי. שחקן שמבקר שחקן אחר כמו שטוני עשה, זה אירוע חריג בכל קבוצה, שלא לדבר על הספרס. לא ברור מה בער לפרקר לשתף את כל העולם שלו היתה פציעה קשה יותר מקוואי ושהוא גיבור גדול וחזר מהר. אולי הוא מאוד רוצה אליפות נוספת לפני הפרישה והוא מרגיש ששעון החול שלו הולך ונגמר. אולי הוא סתם בן אדם קטן ואנחנו לא ידענו את זה. בכל מקרה, זה היה הרגע הכי נמוך של הספרס העונה. החל מהדקה ה 04:05

2. הרגע הכי כנה: מנו אומר בגילוי לב לפני כחודש לפני האולסטאר: "אנחנו יודעים מה צריך לעשות כדי לנצח, פשוט אין לנו תמיד את הכישרון בשביל לעשות את זה."

3. העתיד: פופ מאוד אוהב שחקנים שיש להם תנועה או תכונה שנותנת להם יתרון יחסי (ושידעו לעשות הגנה). למרקוס אולדריג, עם הגובה ושיחרור הכדור הגבוה מאוד הוא דוגמה מצויינת לזה. קוואי והזרועות עם האצבעות הבלתי נגמרות זו דוגמה נוספת. מורי הוא בדיוק שחקן כזה. הוא גארד גבוה, 1.96, עם זרועות של שחקן בגובה של 2.08, שזה גבירותי, רבותי ואחרים פריק של הטבע. העונה הוא מדורג שלישי בליגה ברטינג ההגנתי, לוקח כמעט 6 ריבונדים למשחק וגונב 1.2 כדורים. הוא צריך לפתח את הזריקה מרחוק כדי שהיריבות יפחדו לעבור את החסימות מולו מלמטה, אבל כבר עכשיו הוא נראה כמו גירסה משודרגת של טוני פרקר. לא פעם אפשר לראות אותו רץ לתוך הצבע, גורם להגנה לקרוס פנימה ואז מוציא החוצה להנעת כדור ושלשה.

4. השחקן המשתפר: זה קל,  למרקוס אולדריג. הוא הגיע לעונה רזה יותר, בכושר טוב יותר וחזר להיות המפלצת משני צידי המגרש כמו שהיה בפורטלנד. אני חושב שיש סיבה נוספת לשיפור אצלו וזו ההעדרות של קוואי. עד היום ההצלחה של קוואי תמיד היתה על חשבון אולדריג. שימו לב לנתון הבא: במשחקים העונה שקוואי שיחק דקות משמעותיות (20 דקות וצפונה) ושאולדריג שיחק (ארבע משחקים) ממוצע הנקודות של אולדריג הוא 18.75. ממוצע הנקודות העונתי שלו הוא 23.4. נכון, ארבע משחקים זה מעט מידי, מצד שני כאשר מסתכלים על העונות האחרונות, אי אפשר להמנע מהמחשבה שהם מחלישים אחד את השני- וזה מדאיג.

5. הדילמה: האם לתת לקוואי את הסופרמקס או לעשות עליו טרייד? אני אישית חושב שקבוצה שנותנת סופרמקס ורוצה לבנות קבוצה אליפות היא קבוצה שתשלם מס מותרות. הסופרמקס סותם את תקרת השכר של הקבוצה. זה נכון שקוואי הוא שחקן טופ 3 בליגה, אבל גם דנקן נתן הנחות לספרס כדי שיבנו סביבו קבוצת אליפות. קוואי צריך לשאול את עצמו מה הוא רוצה מהקריירה שלו ויש מצב שהוא רוצה למקסם את הרווחים שלו. שזה אומר לקבל סופרמקס בקבוצה משוק גדול. אם התיאוריה שכתבתי נכונה, זה מסביר המון מההתנהגות שלו העונה. הוא רוצה שהספרס יעבירו אותו בטרייד לקבוצה אחרת כדי שיוכל לקבל סופרמקס. נוכח הקבוצה שיש השנה לספרס, אני לא הייתי נותן לו סופרמקס ונותן לו ללכת תמורת תמורה נאה. כשחתול שחור עובר בין קבוצה לשחקן, זה הופך את העסק לרעיל. תוסיפו את מה שכתבתי על השילוב שלו עם אולדריג למעלה… מצד שני איפה תשיג תחליף לקוואי? באוהיו? מה אתם חושבים?

6. הנעלם: דני גרין! למשך כמה עונות היה דני גרין אחת משחקני ה D&3 הטובים בליגה. הוא עדין שחקן הגנה מהטובים שיש, אבל העונה הוא ממשיך בדעיכה שלו מהשלוש עם 36.4%, רחוק ממה שהוא הרגיל אותנו. לצורך השוואה, ממוצע הקריירה שלו, שכוללים את העונה, הוא 39.5%!

7. החוזה המוצלח: פאו גאסול! אני צוחק אל תתלו אותי. רודי גיי, הגיע על חוזה הגיוני, החליק בטבעיות לחמישיה השנייה והפך לספק הנקודות השני של הקבוצה עם 11.4 למשחק. הלוואי וימשיך לעונות נוספות.

8. ההשראה: סלו-מו, קייל אנדרסון, שחקן שהוא כל כך איטי שגורם לכל אוהד כורסה עם כרס להאמין שגם הוא יכול להיות שחקן NBA אם הוא רק יבחר בזה. ממחר דיאטה.

9.האגדה שהיתה באמת: האחד והיחיד, הארגנטינאי הכי גדול מאז מארדונה, קוטל העטלפים, האיש שלא היה אמור להיות שם, מאנו ג'ינובבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבילי.

10. התופעה היחודית: לכל קבוצה יש צוות שדרים מקומי שמשדרים את המשחקים שלא משודרים ברשתות הארציות, שזה רוב המשחקים. להקשיב לצוותי הללו זה סבל שלא יתואר. צוות השידור מועסקים ע"י הקבוצה והם אוהדים אותה באופן טיבעי. הם הופכים, בעיקר את הפרשנות, לבלתי נסבלת. הם מדברים כאחרון האוהדים. כל שריקה נגד הקבוצה שלהם זה טעות, ולא משנה מה התמונה מראה. בצוות של הספרס, לצידו של בל לנד, מפרשן את המשחק שון אליוט. הוא ספרסי, הוא רהוט והוא לא מפרשן כאוהד. כיף.

מה חסר לספרס בשביל להאבק על אליפות? קוואי לנארד או שחקן אחר ברמתו.

ועכשיו לדבר האמיתי.